אולגה טוקרצ'וק: הסופרת הפולניה שמסרבת להיכנע לאנטישמיות

אולגה טוקרצ'וק היא אחת הסופרות האהובות בפולין. יוצרת רב-גונית הכותבת גם שירה, מחזות ותסריטים. בתחילת החודש זכתה בפרס הספרותי החשוב בארצה, ניקה, הישג יוצא דופן לסופרת בת ה-53 – היחידה שהפרס הוענק לה פעמיים (הפעם הראשונה היתה ב-2008 על הספר רצים), והישג מיוחד ליצירה הזוכה – ספרי יעקב, רומן לא קל בן 1,000 עמודים המעוגן בקורות יעקב פרנק וכת הפרנקיסטים (שיראה אור בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין בהוצאת כרמל).

טוקרצ'וק נברה בפרק נידח של ההיסטוריה היהודית והפולנית, כדי להציג באמצעותו דגם אוטופי של סובלנות ופתיחות בחברה רב-תרבותית – ויש הרואים בכך ניסיון התמודדות עם העבר הפולני-יהודי, נושא שהוא דליק תמיד בפולין. (גילוי נאות: אני מכירה את אולגה טוקרצ'וק יותר מעשור, אוהבת אותה, מעריכה את יושרתה ותעוזתה כאדם וכסופרת).   

תשואות רמות וממושכות קידמו את אולגה טוקרצ'וק בטקס הענקת הפרס. ספרי יעקב זכה גם בפרס הקוראים, בנוסף לפרס השופטים. אבל ימים ספורים אחרי הטקסים, הפרסים, החגיגות והתשואות, פרץ באינטרנט נחשול אדיר של שטנה נגד הסופרת עטורת הפרסים. עושים בה לינץ' אינטרנטי. מאיימים על חייה, מזהירים אותה כי לעולם לא תהיה בטוחה בארצה, מזמינים מתנדבים לירוק בפניה (תמורת 1,000 זלוטי!), מכנים אותה "בוגדת", "סחבה יהודיה", "זונה אוקראינית". טוקרצ'וק העירה על כך שעכשיו היא מבינה מה פשרו של חרם; בני ארצה שוללים ממנה את זהותה כפולניה.

מסע שטנה ארסי כזה לא זכור בתולדות פולין החדשה, הדמוקרטית. השנאה בוקעת מגרונם של פטריוטים פולנים, שאינם מוכנים להתמודד עם שאלות הנוגעות לעברה הלא מושלם של פולין. טוקרצ'וק, בראיון לטלוויזיה, ביטאה בקול צלול ובוטח את ההכרח להתמודד עם העבר הלא מושלם הזה, והתעכבה על כמה מפרקיו האפלים.

"המצאנו את ההיסטוריה של פולין כארץ סובלנית, פתוחה, כארץ שלא הוכתמה במאום ביחסה אל המיעוטים", אמרה בתחילת הראיון, "אך מתברר כי עשינו דברים מחרידים כקולוניאליסטים, כרוב לאומי שדיכא את המיעוט, כבעלי עבדים או רוצחי יהודים...". איש לא ניסח את הדברים בישירות כזאת. טוקרצ'וק אמרה זאת בהזדמנויות שונות בעבר, בעיקר במפגשים עם קוראים. "אני לא זוכרת שמישהו עזב את האולם בגלל זה", היא מציינת.

בהמשך דבריה רומזת טוקרצ'וק לזיקה ישירה בין הסירוב להתמודד עם פשעי העבר, לבין הסירוב העכשווי לקלוט פליטים מסוריה ומעיראק ולסייע להם. היא אינה היחידה שמחזיקה בעמדה זו. ההיסטוריון יאן גרוס (שכנים, פחד ועוד) הצביע עליה במאמר שהסעיר את הרוחות לפני כחודשיים. הגרמנים התמודדו עם עברם, טוען גרוס, לכן הם מוכנים לקלוט את הפליטים; הפולנים ותושבי ארצות אחרות במזרח אירופה התרשלו בשיעור ההיסטוריה שלהם; הם לא התמודדו עם פשעיהם.

שיעור היסטוריה

"לא למדנו את השיעור", אומרת טוקרצ'וק. "עכשיו רואים זאת בבירור. טאטאנו מתחת לשטיח את הפוגרומים בזמן המלחמה ואחריה, התנערנו מן האשמה הרובצת עלינו. כבר שנים אנחנו שרים לעצמנו שיר ערש על הרב-תרבותיות בשטחי פולין ומקיצים לתוך סיוט… מסתבר שהכל אמת: אנחנו גזענים ושונאי זרים…". השנאה מציפה בימים אלה לא רק את הרשת; בכיכרות הערים בפולין נערכים מצעדי שנאה נגד מהגרים, זרים, פליטים. הם מתקיימם גם בעיר מגוריה של טוקרצ'וק. למראה מצעד החומים בוורוצלב, היא אומרת: "כשהנערים מצדיעים במועל יד, אני יכולה לתר לעצמי שקל לתרגם מילים למעשים…".

על הדברים האלה יש מי שמאשימים את טוקרצ'וק ב"אנטי פולניות" וקוראים "להעלות אותה על המוקד" (!). כמה מן המתקפות הראשונות על טוקרצ'וק הגיעו מעיירת מגוריה נובה רודה בשלזיה תחתית. טוקרצ'וק היא ילידת העיירה וגם אזרחית כבוד שלה. ראש העיר, שהעניק לה את תואר הכבוד, לא ממש מתגייס להגנתה. גם ראש העיר ורוצלב לא טרח לגנות בתוקף את מסע השטנה נגד הסופרת שהעיר גאה בה.

גרוע מזה: בטקס חלוקת פרס אנגלוס לספר המרכז אירופי המצטיין של השנה, שהעיר ורוצלב מתכבדת ומתפארת בו, איש לא טרח לגנות בפומבי את מסע השטנה נגד טוקרצ'וק. לפתע איש גם לא הופתע שטוקרצ'וק לא זכתה בפרס. תומכיה, ובעיקר קוראיה הרבים, מילאו את אחד האולמות הגדולים באוניברסיטת ורוצלב, ובינתיים אגודת הסופרים בפולין פרסמה גינוי למתקפות על הסופרת – "גם אם לא כולם מסכימים עם דעותיה".

לחיבוק חם זוכה טוקרצ'וק מסווטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל,  שעוינות מבית אינה זרה לה. "יש אנשים בבילרוס שהיו שמחים להיפטר ממני, כפי שבפולין יש כאלה שמשתוקקים להיפטר מאולגה טוקרצ'וק. אני חושבת שהיא סופרת מצוינת. אבל אנחנו חיים בתקופה חשוכה", אומרת הסופרת הבילרוסית המבקרת בימים אלה בפולין.  

הדיון בחשיכה קיבל תגבורת בלתי צפויה במושבי הכנס הבינלאומי על יצירת ג'וזף קונראד (בלב החשיכה), ששתי הסופרות משתתפות בו. האיומים ברצח הסופרת הגיעו גם לשם. שר התרבות החליט להתערב, אבל עדיין לא ברור מה המשמעות המעשית של ההתערבות הזאת.

התמיכה משמחת ומנחמת, אומרת טוקרצ'וק. מטריד אותה שמסע ההסתה נגדה התפרסם מחוץ לפולין והכותרות בעיתוני חו"ל זועקות "איומים על חיי סופרת המציגה שאלות בנושאי יחסי פולנים-יהודים". מדאיג אותה שהפולנים נחשפים בעולם בפניהם המכוערות. "שוב אנחנו נראים כמו אידיוטים פשיסטים".

להתמודד עם ההיסטוריה

טוקרצ'וק הנחילה לא מעט כבוד ומוניטין בינלאומיים לארצה בזכות ספריה שתורגמו לשפות רבות, ובזכות הופעותיה האישיות בכנסים ובפטסיבלים בינלאומיים.

האיומים על חייה נמסרו לטיפולו של עורך דין מומחה לפשעי אינטרנט, אך אולגה טוקרצ'וק איננה חוששת מהמתקפות שעוררו דבריה. סופר לא חייב להתערב בנושאים חברתיים ופוליטיים, היא אומרת, אך אם הוא ישר עם עצמו ועם קוראיו, הוא אינו יכול לחמוק מכך; "ניתנת לך במה ואת יכולה לעשות משהו טוב עם זה".

מיעוטים תמיד עניינו אותה. היא הכירה אותם כמעט מינקותה כיוון שנולדה ובגרה בשלזיה תחתית, שהיתה עד סוף המלחמה חלק מגרמניה. הבית שגדלה בו היה שייך פעם לגרמנים. בספרה בית של יום, בית של לילה תארה את החוויה לחיות "בבית של אחרים", שאמנם הסתלקו אך השאירו עקבות. ההתחקות אחרי עקבות האחרים הנעדרים הוא נושא מרכזי בכתיבתה. שלזיה תחתית היתה כור היתוך מוזר: הגרמנים עזבו אותה, אם כי לא כולם, ואת בתיהם מילאו פליטים אחרים: אלה שבאו מגליציה למשל, שהיתה פעם פולין ואחרי המלחמה סופחה לברית-המועצות. לא בכדי זועקת עכשיו אולגה טוקרצ'וק נגד עוינותם של הפולנים, תושבי ורוצלב – היא ברסלאו לשעבר – לפליטים מאסיה: "מה אתם פוחדים, הרי ההורים והסבים שלכם הם פליטים!".

אין מנוס, אומרת אולגה טוקרצ'וק. "נצטרך להתמודד עם ההיסטוריה שלנו פנים אל פנים ולכתוב אותה קצת מחדש, לא להסתיר את כל אותם דברים נוראים שעשינו, לא להדחיק אותם יותר". היא משווה את ההתמודדות הקולקטיבית הנחוצה עם העבר לפסיכותרפיה, "שבה צריך להישיר מבט אל המודחק והמביש כדי לגדול ולהתבגר. התוצאה בשני המקרים מתגמלת: שחרור אנרגיה שיועדה להסתרה ולהדחקה והפנייתה למטרות צמיחה". טוקרצ'וק היתה פסיכותרפיסטית מבוקשת לפני שהתמסרה לכתיבה "במשרה מלאה". יונגיאנית, היא מציינת. וככזאת מיסטיקה מושכת אותה במיוחד ורבות מיצירותיה טבועות בה.

וכאן אנו מגיעים אל יעקב פרנק. דמותו של המנהיג המיסטי וקורותיה של כת הפרנקיסטים הציתו את דמיונה. התחקיר והכתיבה ארכו שבע שנים והיו רצופי גילויים מרגשים בשבילה. כך גילתה, למשל, שהפרנקיסטים נהגו לקבור את מתיהם במערה מסוימת, קרובה לעיר הולדתו של יעקב פרנק. כעבור יותר ממאתיים שנה הסתתרו באותה מערה כעשרים יהודים בתקופת השואה.  בהשראת צירוף המקרים הזה מצאה פתרון לבעיה ספרותית שהתחבטה בה ארוכות ונוגעת לגורלה של ינטה, מן הדמויות המרכזיות בספרי יעקב. העבודה על הספר היתה בשבילה תקופת לימודים אינטנסיבית. היא למדה היסטוריה של המאה השמונה עשרה, קבלה, גימטריה וגם קצת עברית. את צירוף המילים "רוח הקודש" היא מבטאת ללא שמץ מבטא זר.

עניין רב במיעוטים

אולגה טוקרצ'וק היא דמות ססגונית וחברותית במיוחד, הנראית צעירה בהרבה מגילה. היא בולטת בהופעתה המסוגננת, בתספורות הנועזות, בצעיפי הראש והטורבנים הצבעוניים שלה. היא נולדה ב-29 בינואר 1962 בסולחוב, עתירת מבני מורשת דתיים ותרבותיים – קלוויניסטים, קתולים, צ'כיים, גרמנים, פולנים. היא מעורה בחיים הקהילתיים באזור, שותפה לארגון אירועים ספרותיים ופעילויות תרבות, מיודדת עם ראשי קהילות. הרב של העיר ול'בזיך (בעבר ולדנבורג הגרמנית) הוא ידיד אישי שלה. ההיסטוריה של המקום מוכרת לה היטב. הרעיון להקים אוטונומיה יהודית בסביבה זו בסוף מלחמת העולם השניה עדיין מרתק אותה. לא בטוח שלא תכתוב על כך רומן. היא מחלקת את זמנה בין בית החווה שלה ליד נובה רודה, לבין העיר ולבז'יך, שם נמצאת הוצאת הספרים העצמאית שלה ושל אחותה, לבין ורוצלב (ברסלאו לשעבר), בירת מחוז שלזיה תחתית.

כבר בנעוריה כתבה שירים ופרסמה אותם בעילום שם. אף שרצתה להיות משוררת וסופרת, נרשמה ללימודי פסיכולוגיה בווארשה וסיימה אותם בהצלחה יתרה. ספרה הראשון ערים במראות (Miasta w lustrach), קובץ שירה, ראה אור ב-1989 ועורר מיד את תשומת לבם של מבקרים וקוראים גם יחד. כעבור ארבע שנים ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלה מסע אנשי הספר, הטבוע כבר בסממני מיסטיקה ומסתורין היצוקים ברומנים הגדולים שלה. העלילה מתרחשת  בצרפת של המאה ה-17, וגיבורי הספר הם נער ונערה היוצאים למסע בעקבות ספר קודש. קוראים, במיוחד צעירים, התלהבו. מבקרי ספרות מציינים את כשרונה המיוחד לברוא עולם מיתי מתוך "שאריות ההיסטוריה". כישרון ל"מיתוגרפיה".

סיפוריה הקצרים התפרסמו באנתולוגיה הכוללת גם את סיפוריהם של שניים מהסופרים הבולטים בפולין כיום – יז'י פילך ואנדז'יי סטשיוק.  בספר המסות שלה הבובה והפנינה, היא מציעה קריאה חדש ביצירתו של בולסלב פרוס ללקה .

את העניין הספרותי-אינטלקטואלי שלה במיעוטים משלימה מודעות היסטורית וחברתית עמוקה ויושרה בלתי מתפשרת. אין מאבק למען מיעוטים שהיא לא שותפה בו, חותמת ומחתימה על עצומות, תובעת שינוי גישה, מגנה דעות קדומות וחשוכות. הייתי עדה פעם לתגובתה כשנתקלה בביטויים אנטישמיים של יושבי בית קפה בוורוצלב. דמעות זעם ועלבון עמדו בעיניה כשניגשה לשולחן שני הגברברים משמיצי היהודים וצעקה עליהם: איך אתם לא מתביישים בעצמכם, בדיבורים השפלים שלכם, המכתימים את פולין, איך אתם לא מתביישים לבייש פולנים אחרים בהתנהגותכם?!

היא לא רוצה לעשות דמוניזציה למפיצי השטנה נגדה. מעשיהם וביטוייהם הם, לדעתה, חלק משפת בחירות בריונית שנעשתה השנה אלימה מתמיד. "אבל כדאי לזכור את מה שקרה. אנשים שחיו בזמנו של מיצקביץ' היו מקנאים בנו. יש לנו חופש, עצמאות, ביטחון מדיני וכלכלי כפי שלא היה לנו מעולם. כמה מוזר שלמרות הכל גלי שנאת זרים מציפים אותנו ויש מי שמחכים להם ומתמרנים כמיטב יכולתם להרע".