כשתרבות הופכת להפגה: התרבות היישובית בימים של מלחמה
פאנל בהשתתפות:
תמר ברלינר, מנהלת אגף תרבות, עיריית ירושלים
תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי
פיליפ אזרד, מנכ"ל עיריית אילת
שמעון אלקבץ, מפקד גל"צ לשעבר
רינת גלאון, מנכ"לית תרבות לישראל
מנחה: יואב גינאי
פיליפ אזרד, מנכ"ל עיריית אילת:
"אילת קלטה 60 אלף מפונים והכפילה את גודלה בבת אחת, בפרויקט חסר תקדים בהיקפו מבחינתנו.
מדינה לא הייתה, ממשלה לא הייתה. ראש העיר אמר לנו בתחילת הדרך: לא שואלים מאיפה הכסף, עושים. והכסף הלך לשני תחומים: אוכל ותרבות, שני הצרכים הבסיסיים ביותר.
כיום אנחנו שואלים את עצמנו האם לקיים אירועי תרבות. כשקיימנו את פסטיבל הג'אז מספר המבקרים היה הגדול ביותר אי פעם. ביום העצמאות לא יהיו זיקוקים, אבל יהיו הופעות וטקס".
רינת גלאון, מנכ"לית תרבות לישראל:
"הובלנו פרויקט מופעים למפונים בהיקף של 4000 אירועים בחודשיים הראשונים. לתרבות יש תפקיד גדול בהפגה ואף בטיפול. להקות המחול התמקדו בטיפול רגשי דרך תנועה. שחקני "ארץ נהדרת" עשו מעין ערב שירה בציבור.
כל הזמן אנחנו שואלים את עצמנו האם תפקידה של התרבות להמשיך כרגיל, ואין לנו תשובה ברורה. תפקיד מנהל התרבות חשוב מאוד, הוא זה שמתווך את התרבות לקהילות ומתאים אותה"
תמר ברלינר, מנהלת אגף תרבות, עיריית ירושלים:
"קלטנו 20 אלף מפונים ב-60 מלונות. בימי הקליטה הראשונים הייתה מבוכה גדולה. מלונות נראו כמחנות פליטים. בליל של ישובים באותו מלון.
אגף תרבות הוא חלק ממכלול אוכלוסיה בחמל החירום, ורוב עובדיו שובצו במלונות. מצאנו את עצמנו, צוות האגף, ממלאים תפקיד של המבוגר האחראי במלון, ונותנים מענה מיידי. הוצאנו ספרים מהספריות הציבוריות וחילקנו למפונים, וכן פתחנו מרפאות ופינינו ציוד. גילינו שיש משהו באנשי התרבות שהוא מאוד קשוב ומעשי. היינו עמוק במלונות. אי אפשר לצפות מהמדינה להשתלט על זה, אבל אני יודעת להשתלט על זה כרשות.
מבחינת תמיכה מהמדינה: היו הרבה תקציבים, אבל זה התחלק לכל הארץ. בכספים שקיבלנו יכולנו לשים כמה מערכות הגברה לאמנים מתנדבים.
מתחילת הדרך לא ביטלנו אירועי תרבות, אלא דייקנו פעילויות. גם בפורים הקרוב, אנחנו עושים עדלאידע – אך כשהדגש בה הוא על התהליך שמוביל לתהלוכה. המפונים משדרות וקהילות המתנ"סים עושים יחד מיצג. אנו מציגים פסל מהמידברן מבארי ששרד. כל העדלאידע מכוונת ליצירת תקווה, עוגן ועתיד".
שמעון אלקבץ, מפקד גל"צ לשעבר:
"סיון בתי ובן הזוג שלה בכפר עזה נרצחו. על מנת להחזיק מעמד, אני מדריך קבוצות מכל הגוונים לסיורים בכפר עזה. בקיבוץ היו 200-300 מחבלים. הקיבוץ נכבש עד יום שלישי. שליש מהתושבים נרצח. זה היה כמו בפרעות בקישינב, רק עם מצלמות גו-פרו. הם זרעו פחד, היינו סגורים הרמטית בממ"ד שעות על שעות, כשמאות מטרים מאיתנו יש טבח. כגודל הזוועות והמחדל כך יהיה גודל חשבון הנפש, אחרי שהחטופים והחיילים יחזרו.
ענת אלקבץ, אשתי, הפכה את הבית למוזיאון. בהתחלה ניסינו למנוע ממנה להיכנס, אבל כשהיא באה, היא יצרה בבית מיזם הנצחה: תערוכה ומיזם וידאו, תמונות שליוו את התהליך, התכתבויות ווצאפ וסרטונים בווידאו.
אנחנו בעיצומו של חורבן בית. והתרבות מאוד חשובה: אנחנו זוכרים את קישינב בגלל השירים של ביאליק. אנחנו צריכים להיות מפוכחים. שהילדים שלנו יהיו עם עיניים פקוחות ויטילו ספק – זה הסיכוי היחיד שלנו.
יש אנשים שיודעים לספר את הסיפור, כולל הגבורה והאבל והכעס והתקווה. חשוב להראות את הדברים – זה הניצחון שלנו.
הייתה קבוצה של בני נוער שביקשו ברכה מענת, והיא אמרה להם: אתם צריכים להתחתן להביא ילדים לשמוח. זה הניצחון שלנו על החמאס. הלב שלי לא יכול להכיל את הקושי, אבל גם את הערבות והעזרה ומה שראינו פה. עשו לנו את זה כי אנחנו יהודים. אנחנו צריכים להילחם שיהיה חופש ביטוי, אבל לזכור שרוצים למחוק אותנו, שאנחנו כל הזמן מאכילים את המפלצת. הניצחון שלנו הוא בעשייה".
תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי:
"הבן שלי בעזה. אם אתה מרגיש בטוח, אמרתי לו, תבין שאתה לא עירני.
התפקיד של אסתטיקה והרמוניה – מרחיבים את הנפש, ומזכירים שיש משהו מעבר.
תרבות צריכה לבנות קהילה.
הדור הצעיר לקח את זה קשה, כי הוא עוד לא יצא מהקורונה."
