מחנות השמדה ומחנות כפייה
שבע מתוך עשרת המכות נמצאות בפרשת השבוע שלנו. עשרת המכות אינן רק על מנת להכאיב למצרים ולהפעיל עליהם לחץ שיוציאו את בני ישראל, מפני שלשם כך הקדוש ברוך הוא היה עושה מעשים קצרים ופשוטים במהירות ובחדות. המכות ירדו על מצרים בשביל לומר אמירה ולמסור מסר מסוים.
בתחילה, האמירה הזו מופנית כלפי המצרים, מצרים היא מדינה מתורבתת עם שלטון מסודר ומלכות מרשימה. יש בה אנשים חכמים, כוהנים וסופרים. היא אחת הממלכות החשובות והמרכזיות בעולם. בכל זאת, האומה הזו הגיעה לסיטואציה שהיא משעבדת עם שלם וגוזרת עליו גזירות קשות.
במכה הראשונה, מכת דם, היאור כולו הופך לדם. המכה הזו נותנת מראה מדויקת של המצרים כלפי עצמם. העם המצרי הפך את היאור לבית מטבחיים, רבבות ילדים ותינוקות הושלכו ליאור[1]:
"כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"
כל היאור הזה מלא בשפיכות דמים, הוא מחנה השמדה גדול. מכת דם היא תמונה מדויקת של מה שקרה, שהנהר כולו הפך לשפיכות דמים. כיצד אומה מתורבתת יכולה לשתות מים מהיאור, לכבס בו בגדים, לרחוץ בו ולהשתמש בו, כשהם רואים שבכל יום שוחטים בו ילדים?! במכת דם היאור מוכה שבע ימים, והמצרים מבינים את גודל העוולה שלהם. כיצד אפשר להמשיך בשגרת החיים על היאור? המצרים לא רואים שיש כאן מחנה השמדה? איזה מן אנושות זו? זו התרבות הגדולה, המדינה המהוללת, הדת החשובה, המדע המפותח האמנות המתקדמת של מצרים?
----
[1] ספר שמות, פרק א', פסוק כ"ב.
